פסק-דין בתיק ת"א 23742-10-10

א.   רקע:

1.      בפניי תביעה כספית שהוגשה ביום 12/10/10, בסדר דין מקוצר.

2.      הנתבעת שכרה מהתובע דירת מגורים, למשך מספר שנים. הנתבעת שכרה את הדירה עוד מהבעלים הקודמים של הדירה והמשיכה לשכור אותה מהתובע, לאחר שהוא רכש את הדירה, למשך שנים נוספות.

3.      אין מחלוקת שבמועד האחרון שהצדדים האריכו את חוזה השכירות (20.6.2008), הוסכם  כי דמי השכירות החודשיים יועמדו על סך 2,500 ש"ח לחודש. אין גם מחלוקת שתקופת השכירות החוזית הסתיימה ביום 20.6.2009 ולא נחתם חוזה חדש בין הצדדים

4.      לאחר תום תקופת השכירות, הנתבעת לא פינתה את הדירה. בעקבות האמור, ביום 7/1/10 , התובע הגיש תביעה לפינוי וסילוק יד, במסגרת תיק 7969-01-10 כנגד הנתבעת. באותו תיק בית משפט נעתר לבקשת התובע לפיצול סעדים (לתביעת סעדים כספיים בעתיד), בהליך נוסף. באותו הליך ניתן פסק דין ביום  19/3/10 , לפינוי הנכס על ידי הנתבעת (תוך כדי חיובה בהוצאות אותו הליך). פסק הדין ניתן בהעדר הגנה מטעם הנתבעת, על אף שכתב התביעה הומצא לה כדין.

5.      כעבור כחודשיים, ביום 16/5/10, הנתבעת הגישה בקשה לבטל את פסק הדין ולעכב את הליכי ההוצאה לפועל. היא טענה כי הינה מעוניינת שבית המשפט יזמן אותה על מנת לשמוע מדוע התעכב הליך הפינוי. התובע התנגד לבקשה וטען שאין בפניית הנתבעת כל נימוק ענייני לעיכוב הפינוי וביטול פסק הדין. כן, הוא טען כי מאז 20/6/09 , הנתבעת חדלה מלשלם דמי שכירות ובקשתה נועדה בעצם בכדי להמשיך להתגורר בדירה, ללא תשלום. בית המשפט ביקש מהנתבעת תגובה לטענות התובע, אולם משלא הומצאה כל תגובה, ביום 23/8/10, נדחתה הבקשה לעיכוב וביטול פסק הדין לפינוי.

6.      אין מחלוקת שהדירה פונתה על ידי הנתבעת בפועל, ביום 13/6/10.

7.      לטענת התובע, לאחר שהוא הודיע לנתבעת כי חוזה השכירות לא יחודש, הוא הסכים, בשיחה טלפונית, למתן ארכה של חודש ימים עד ליום 15/7/09. התובעת שילמה ב- 20/6/12 סך של 2,500 ש"ח עבור חודש בהארכה, אולם היא לא פינתה את הדירה (כמפורט לעיל), לאחר אותו חודש וגם לא שילמה כל דמי שכירות נוספים לתובע.

8.      התובע עותר לפסיקת דמי שכירות בעבור 11 החודשים (מ- 16/7/09 ועד 13/6/10) שבהם החזיקה בדירה שלא כדין בסך של 3,500 ש"ח לחודש, קרי - סך כולל של 38,500 ש"ח (נומינאלי). כן ,התובע עותר לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לדירה בסך נטען של -  25,000 ש"ח וכן לפיצוי בגין אבדן זמן, עגמת נפש ושכ"ט והוצאות.

9.      הנתבעת בהגנתה טענה כי המדובר בדירה ישנה אשר נתגלו בה ליקויים רבים שלא טופלו על ידי התובע. כן, התגלתה נזילה מתוספת בנייה שנבנתה על ידי בעל הדירה שמעל לדירת התובע אשר גרמה לנזילות מים לתוך הדירה ונושא זה גם לא טופל על ידי התובע. לטענתה, התנהגותו מנעה ממנה שימוש סביר בדירה. היא לא גרמה לנזקים שנטענו על ידי התובע בדירה אשר הוכחשו, בפני עצמם.

10.  הנתבעת מודה שהיא לא פינתה את הדירה הואיל והיא סברה (לטענתה), כי תקבל דירה ממשרד השיכון או מעמידר וברגע שהדבר יתממש והיא תוכל לעבור לאותה דירה. תקווה זו לא התממשה לפי הציפיות שהיו לה, בפועל.

11.  הנתבעת לא כופרת בכך שהיא החליטה שלא לפנות את הדירה, על אף שהיא לא קיבלה כל רשות להמשיך להתגורר בה. מאידך, לטענתה , היא המשיכה לשלם בפועל לידי התובע סך של 2,500 ש"ח, מדי חודש, כדמי שימוש והוא קיבל תשלומים אלה. התובע התבקש אך לא המציא לה כל אישור או קבלה (כפי שגם בעבר מעולם לא המציא לה אישור או קבלה).

12.  בקדם המשפט שהתקיים בפני ביום 23/5/12 הוצע לצדדים הסדר דיוני על ידי בית המשפט לסיום מהיר של המחלוקת, אולם, הפרוטוקול מדבר בעד עצמו, ובסופו של יום נוהל  הדיון, ושמעתי  את הראיות וסיכומי הצדדים, על מנת להכריע המחלוקות, כפי שתוארה דלעיל.

ב.   דיון והכרעה:

13.  לאחר ששמעתי ושקלתי את ראיות הצדדים ועדויותיהם, הנני סבורה כי טענות התובע שתשלום שכר הדירה האחרון מטעם הנתבעת בוצע ביום 20/6/09,(בעבור חודש ארכה), הינה עדיפה ומהימנה יותר על פני טענת הנתבעת.

14.  ניתן להתייחס לטענה כזו כמעין טענת "הודאה והדחה", ככל שאין מחלוקת שהתובע הינו זכאי לדמי שימוש עבור כל התקופה שבה הנתבעת החזיקה בדירה בפועל, אשר לא שולמו בפועל. כן, ניתן להתייחס לטענה כזו כמעין טענת "פרעתי". אולם,  גם אם הייתי מתייחסת לטענה זו , כפי שמתייחסים לטענות רגילות מטעם התביעה, וללא העברת נטל ההוכחה, עדיין הראיות ועדות התובע היו  עדיפות על ראיות ועדות הנתבעת, ועדות התובע הייתה מהימנה  והגיונית יותר. כך הדבר באשר לעדות העד מטעמו, שחיזק את גרסתו.

15.  לא מצאתי שיש במסמך שנחתם על ידי כל אחד מהצדדים , בקשר להחזרת המפתחות ובקשר להצהרת הצדדים אודות חבות הנתבעת בחיובי המסים עד לאותו מועד , והחל מאותו מועד , תחולתם על התובע, בכדי להעלות או להוריד באשר לכל האמור לעיל.

16.  ב"כ  הנתבעת מבקש לראות במסמך זה (שנוסח ע"י התובע), כמסמך סופי "מחייב", המעיד על סיום הטענות ההדדיות של הצדדים האחד כלפי משנהו ומבקש לפעול על פי הכלל שיש לפרש את המסמך "כנגד מנסחו". איני סבורה שיש רלוונטיות לכלל האמור, ככל שיש לפרש את המסמך כפשוטו ואין בו כל הצהרה של מי מהצדדים על ויתור על טענות נוספות שיש לאחד כלפי משנהו. המסמך הסדיר את הצהרות הצדדים באשר למועד החזרת החזקה וקו פרשת המים בכל הקשור לחיובי מיסים וכדומה, בהתאם לאותו מועד. הניסיון של הנתבעת להיבנות על מסמך זה, על מנת להוכיח את טענתה כי כל דמי השכירות שולמו לשביעות רצונו של התובע עד לאותו מועד בתשלומים חודשיים, דינו כישלון ככל שאין במסמך זה להעיד על כך.

17.  התובע הודה, ברוב הגינותו, שהנתבעת הייתה משלמת במהלך השנים את דמי השכירות באופן סדיר ובמועדם, עד שהוא הודיע לה שהחוזה לא יחודש ודרש את הפינוי. גרסתו שהתשלום האחרון ששולם, שולם ביום 20/6/09 עבור חודש של ארכה נוספת שהוא העניק  לנתבעת על מנת להתארגנות ולפינוי, הינה אמינה ועלה בידי התובע להוכיח , על פי מבחן מאזן ההסתברות, ומעבר לכך, שדמי שכירות ו/או דמי שימוש לא שולמו, לאחר אותו מועד, בעבור 11 חודש שבהם התובעת המשיכה לשהות בדירתו.